איסור רישום חברה עם שם מטעה

מאת עורך הדין והחשבונאי שלומי סבג, LLB-ACU

בע"א 2626/95 מלון הנסיכה נתניה נגד לקסן ישראל נדון ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט א' גורן) בו נדחתה בקשתה של המערערת (מלון הנסיכה נתניה בע"מ) ליתן צו המונע מהמשיבה (לקסן ישראל בע"מ) לעשות שימוש בשם "מלון הנסיכה" למלון אותו היא מקיימת באילת. הבקשה הוגשה על יסוד סעיף 36 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג- 1983.

 

עובדות המקרה

המערערת הינה חברה הרשומה בישראל מיום 29.6.73, והיא  הבעלים של מלון ברמה של שלשה כוכבים בנתניה הידוע בשם "מלון הנסיכה". מאז שנת 1991 משכירה המערערת את המלון לעולים חדשים, לפי הסכם בינה ובין עמידר ומשרד הקליטה,  ואינה מספקת שירותי הארחה לציבור הרחב. המשיבה הינה חברה הרשומה בישראל מיום 26.8.86, ומפעילה מלון בן 1,000 חדרים שנמצא בחוף טאבה. לטענתה היא אינה משתמשת בשם "מלון הנסיכה", ומכל מקום היא התחייבה שלא תעשה שימוש בשם זה אלא תשתמש בשם "הנסיכה אילת". המערערת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יתן צו מניעה האוסר על המשיבה לעשות שימוש בשם "מלון הנסיכה", והתחייבותה האמורה של המשיבה אינה מספקת אותה. 

בית המשפט המחוזי בחן את טענות בעלי הדין בהתאם ל"מבחן המשולש" שנקבע  בע"א 261/64 פ"ד יח(3) 275, 278: השוואת המראה והצליל, סוג הסחורה וחוג הלקוחות ושאר הנסיבות, ודחה את התביעה מהטעמים הבאים: 

 א. המילה "הנסיכה" הינה המילה היחידה המשותפת לשמה בן ארבע המילים של המערערת ולשם מלונה של המשיבה; לכן טענת המערערת אינה שהמשיבה עושה שימוש בשמה, אלא שזו נטלה שם הדומה לשלה.

 ב. חוג הלקוחות של שני המלונות אינו דומה כלל. השירותים אותם מציעים שני בתי המלון שונה לחלוטין. "הנסיכה אילת" הוא מלון המדורג כמלון חמישה כוכבים דה לוקס, אחד המפוארים בארץ; קהל היעד העיקרי שלו  הוא תיירים מחו"ל  המעונינים ביוקרה שהוא מספק. פער המחירים בין שני המלונות הוא כה גדול עד כי לא יתכן כי אדם שירצה להתאכסן במלון המערערת יטעה וישלם מחיר ברמה הנדרשת על ידי המשיבה. לנוכח השוני בעיסוקיהם של שני המלונות ובאופי בחוגי לקוחותיהם, לא מצא בית משפט קמא כי קיים חשש להטעיית הציבור כתוצאה מהשימוש בשם, אפילו הוא דומה בצליל ובמראה לשמה של המערערת. המערערת לא הוכיחה שרכשה  מוניטין  בשם "הנסיכה" או על "הטובין" אותם היא מספקת, ואין כל ספק שהמלון שבאילת לא ביקש להבנות משמו של המלון בנתניה. במידה ותשוב המערערת לספק שירותי הארחה לקהל הרחב, דבר בו הטיל השופט ספק, היא תהנה מהמוניטין הרב שהספיקה המשיבה לרכוש בתקופה הקצרה בה היא קיימת. מכל הנימוקים לעיל סרב השופט ליתן את צו המניעה המבוקש. 

בערעור שלפנינו סבו טענות המערערת, בדומה לטענותיה לפני בית המשפט המחוזי, סביב ישומו של "המבחן המשולש", נשוא ע"א 261/64 הנ"ל.  סעיף 36(ו) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג1983- קובע:

"נטילת שם מטעה

 …….

 (ו) רשאית חברה לבקש מבית המשפט לצוות על אדם, שותפות, אגודה או חברה שנטלו שמה או שם דומה לו עד כדי להטעות – להימנע מהשתמש בו, וכן רשאים אדם, שותפות או אגודה לבקש צו דומה על חברה שנטלה שם כאמור, ואם לא הוכיח הצד הנתבע בנטילת השם, שזכותו להשתמש באותו שם קודמת, רשאי בית המשפט ליתן צו לפי הבקשה.

  סעיף 36(1) נועד לאזן בין זכותה של חברה לבחור לעצמה שם לבין האינטרס להגן על הציבור  מפני הטעיה: לצורך ישומו של איזון זה אומץ בע"א 210/65 פ"ד יט(2) 673, 675 "המבחן המשולש" אשר נקבע בע"א 261/64 הנ"ל לעניין סימון סחורות, גם לבחינת השאלה האם יש בשימוש בשם דומה כדי להטעות  לפי ס' 24 (4) לפקודת החברות (ס' 36(ו)) כיום): בהתאם למבחן המשולש בוחנים את הדמיון בין המראה והצליל של שני השמות, סוג ה"סחורה" שלגביה משתמשים בהם וחוג הלקוחות שדרכם לקנותה, ושאר הנסיבות. השאלה שעל בית המשפט להציג לעצמו היא: מה יקרה אם כל אחד משני היריבים המתחרים זה בזה, יורשה להשתמש בסימן שלו? העלול הציבור, מחמת הדמיון בין השמות  לערבב ביניהם? הבה נבחן את נסיבות המקרה הנוכחי לפי ה"מבחן המשולש" האמור.

  

  1. מראה וצליל

 

             מקובל עלי כמו על בית המשפט המחוזי שמדובר בשם דומה, ולא בשימוש בשם זהה. נוכח הדמיון בין השמות לא יכולה להיות מחלוקת כנה שעל יסוד מבחן זה, כשהוא לעצמו, עלול השימוש בשם בהצטרפו לנסיבות נוספות, להטעות את הציבור. עם זאת יש לציין כי ה"לוגו" של שני המלונות שונה לחלוטין, ולטענת המשיבה, שאינה נטולת ממש, יש בכך כדי להקטין במידת מה סכנה של הטעיה.

 

  1. סוג ה"סחורה" וחוג לקוחות היעד

 

             הדיון בשאלה זו מעורר למעשה שתי שאלות נפרדות המשלימות זו את זו; השאלה הראשונה היא – האם בעלות הדין מספקות את אותה "סחורה" ופונות לאותו חוג לקוחות? והשאלה השניה היא – האם באותו תחום בו עוסקות בעלות הדין קיים חשש ממשי שהציבור לא יבחין בין ה"סחורות" המסופקות על ידי בעלות הדין? למשל: האם מדובר במוצר יום-יומי שלעניינו הבדיקה שעורכים הלקוחות לפני שהם רוכשים את ה"סחורה" היא נמוכה, שאז עלינו להקפיד יותר על האבחנה בין השמות, או האם מדובר במוצר שרכישתו מצריכה בדיקה מעמיקה יותר, והחשש כי הציבור לא יבחין בין הסחורות השונות הוא נמוך יותר? 

 

             המערערת טוענת כי היא והמשיבה עוסקות בשירותי התיירות בכלל והמלונאות בפרט, ולכן מדובר בתחום עיסוק זהה. מנגד טוענת המשיבה כי קיים הבדל תהומי בין סוג הסחורה שמספקות השתיים וחוג הלקוחות אליהם היא מופנית; גם אם ישוב מלון הנסיכה נתניה בע"מ לשמש מלון המספק שירותי אירוח, הרי שהבדלי המחירים העצומים, הפרופיל התיירותי והתנהגות הנופש, שהוכחו לפני בית המשפט המחוזי ע"י חוות דעת מומחים, מראים שאין מדובר כלל ב"סחורה" זהה, ואין חשש ממשי של הטעייה בין שני השמות.  

 

  1. המערערת אינה מפעילה מלון המספק שירותי אירוח מזה כשש שנים, ובית המשפט המחוזי, בפסק דינו, הביע ספק אם תשוב המערערת  אי פעם לקיים שירותי מלון רגילים. בתשובות לשאלון ששלחה המשיבה למערערת נכתב שהמלון הפסיק לספק שירותי אירוח והחל משמש כמלון עולים משנת 1990. המערערת הצהירה לפני בית המשפט המחוזי כי בדצמבר 1993 היא מתעתדת לשוב ולפתוח את המלון לקהל הרחב, אולם עד ליום מתן פסק הדין בית משפט קמא (27.2.95) לא נעשה דבר בענין זה, וכנראה שאף היום, שלוש וחצי שנים לאחר התאריך הנקוב בהצהרת המערערת, עדיין לא נפתח מלון הנסיכה בנתניה לקהל הרחב. די בדבר זה על מנת לקבוע כי בעלות הדין אינן מספקות כעת אותה "סחורה", ובודאי שאין מדובר בחוג לקוחות דומה.

 

             ולעניין השאלה השניה, יש לקבוע כי אף אם נאמר כי מדובר ב"סחורה" דומה, הרי שעדיין החשש להטעיית הציבור אינו גבוה. בע"א 210/65 נקבע על-ידי השופט זוסמן ז"ל, כי בית המשפט ימנע חברה מלהשתמש בשמה, אם הדמיון בין השמות יוצר סכנת הטעיה ממשית. ומוסיף השופט זוסמן וכותב:

 

"אך הכלל הוא שלא די בהטעיית אנשים שאינם מסוגלים לחשוב, אלא מונעים חברה מלהשתמש בשמה אם אנשים בעלי הגיון רגיל, הנוהגים בשקידה סבירה, עשויים לטעות".

 

 

ובהמשך כותב השופט זוסמן:

 

"אף אם שתי החברות עוסקות בעסקי בנקאות, אין יסוד לחשש שחוג הלקוחות בכוח יוטעה. אין לנו כאן עניין בסחורה מסוג של צרכי מכולת שדרכו של אדם לקנותם בדרך השגרה, מבלי לחקור ולדרוש תוצרתו של מי היא. חזקה על אדם הנזקק לשירותיו של בנק שמפאת חשיבות הפעולה יוודא ויבדוק אם אמנם עוסק הוא במוסד בו נתן אמונו. מטבע הדברים, מלכתחילה, סוג הלקוחות של בנק מצומצם יותר וכושר האבחנה שלהם מפותח יותר מכושרו של הציבור הרחב הקונה בשגרה סחורה לצריכה יום יומית. הדברים שנאמרו לגבי קונה מכונית בעניין  Diamond T Motor Car Company's Application: (1922)כוחם יפה גם לגבי לקוחות של בנק. ככל שכושר האבחנה של הלקוחות מפותח יותר, סכנת ההטעיה פוחתת".

 

נראה לי כי דבריו של השופט זוסמן בפסק דין זה לעניין חשיבות סוג ה"סחורה" לשאלת החשש להטעיה יפים גם לענייננו. בחירת מקום הנופש אינה דבר שנעשה כלאחר יד, ללא בדיקה, השוואת מחירים וקבלת פרטים ונתונים על מקום הנופש, כפי שאף הוכח בראיות שהובאו על ידי המשיבה בבית המשפט המחוזי. מכאן כי קביעתו של השופט המלומד לפיה נוכח ההבדלים בעיסוקיהן של בעלות הדין ובחוגי לקוחותיהן אין קיים חשש להטעיה של הציבור, בדין יסודה.

 

  1. בחינת שאר הנסיבות

   

             הצלע השלישית במבחן המשולש מעניקה לבית המשפט הדן בבקשה לצו מניעה שיקול דעת להכריע בשאלה האם יש לאסור על חברה לעשות שימוש בשמה לאור מכלול הנסיבות. אקדים ואומר כי אני סבור שהשימוש שעשה השופט המלומד בשיקול הדעת המסור לו תואם את הדין ואת הראיות שהובאו בפניו, ולא מצאתי מקום להתערב בו.

 המערערת טוענת כי בפועל ארעו מספר טעויות של שדרי פקסימיליה ומכתבים אשר היו ממוענים למשיבה והגיעו בטעות לנתניה במקום לאילת. המשיבה טענה כי מדובר בארועים בודדים מתוך ההיקף הרחב של עסקיה, וכן כי מטרת הסעיף אינה להגן על טעויות מסוג זה. לפני בית משפט קמא טענה המערערת כי עלול להיגרם לה נזק ע"י כך שלקוחות פוטנציאלים לא יפנו אליה שכן יטעו לחשוב שאין ברשותם להתארח במלון כזה, ואילו אורחים שיתארחו במלונה יתאכזבו מרמת השירות, שכן יצפו לרמת השירות הנהוגה במלון המשיבה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וציין כי אם יפתח מלון הנסיכה נתניה בע"מ לקהל הרחב, הרי שהמערערת רק תרוויח מן המוניטין שצברה המשיבה בתקופה הקצרה בה היא קיימת. המערערת לא חזרה על טענות אלה בסיכומים שהוגשו לבית משפט זה, ולדידי אין הן מעלות או מורידות לענין ההכרעה בערעור הנוכחי.

 

  1. נראית לי טענת המשיבה כי אין מקום למנוע ממנה שימוש בשם "הנסיכה אילת" לאור הראיות שהביאה בדבר הפרופיל התיירותי והתנהגות הנופש המעידות על כך שהחשש להטעיית הציבור הינו נמוך ביותר. המשיבה אף הצביעה על הפרש המחירים המשמעותי בין השירותים שמספקת המערערת ובין השירותים שמספקת המשיבה, המתבטא במאות אחוזים, וגם הנמקה זו מקובלת עלי. מקובלת עלי גם טענת המשיבה  שהמערערת  לא קנתה לעצמה מוניטין בשם ה"נסיכה" ושם זה לא קנה לעצמו משמעות משנית, הקושר אותו למערערת באופן שהציבור עשוי לטעות בין שני המלונות.

 

             המשיבה טענה עוד כי יש במרחק הגיאוגרפי הניכר המפריד שבין בעלות הדין כדי למנוע מתן צו מניעה האוסר על השימוש בשם דומה. טענה זו משקלה מועט: אילו היה מדובר בשני מלונות פעילים הפונים לחוג לקוחות דומה, איני סבור כי היה במרחק הגיאוגרפי כדי למנוע הטעיית הלקוחות. עם זאת, אני סבור שציון שמות גיאוגרפיים שונים בשני השמות יכול, בנסיבות הענין לשמש כאלמנט מבחין מספיק ביניהם באופן שיש בו למנוע אפשרות של הטעייה: ע"א 652/70 פ"ד כה(2) 508.

 

 

            הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד 20,000.- ש"ח.

 

                                     המשנה לנשיא

 

השופט א. גולדברג:

 

                 אני מסכים.

                                   ש ו פ ט

 

השופט א. מצא:

 

                  אני מסכים

                                ש ו פ ט

             החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.

             ניתן היום כו בתמוז תשנ"ז (31.7.97).

 

 

עורך דין וחשבונאי שלומי סבג בעל ניסיון של למעלה מעשור בצמרת משרדי עורכי הדין ורואי החשבון בישראל. עורך דין וחשבונאי בעל ניסיון רב והוא מתמחה ברישום והקמת חברות.

 האמור במאמר זה הינו לידע כללי בלבד וכל המסתמך עליו עושה זאת על דעתו בלבד. אנו ממליצים לגשת ליעוץ משפטי פרטני.  

אודות שלומי סבג, עורך דין וחשבונאי

עורך הדין והחשבונאי שלומי סבג הוא בעל תואר ראשון בהצטיינות דיקאן במשפטים ותואר ראשון נוסף בראיית חשבון וכלכלה. עורך הדין סבג עבד למעלה מעשור בצמרת משרדי עורכי הדין ורואי החשבון בארץ. עו"ד שלומי סבג הינו מומחה במשפט מסחרי, פירוק חברות מרצון, ומתמחה בתיקון רישום שלילי ב- BDI.

השארת תגובה